פסק-דין בתיק ת"א 7894-06-10

תביעה לפיצוי נזקי גוף שנגרמו לתובע במהלך שוד שאירע ביום 28.10.2005, בעת שהועסק על-ידי הנתבעת כמתדלק בתחנת-דלק המופעלת על-ידה.

א.    ההליך והצדדים לו

1.     הנתבעת, חברה פרטית, הפעילה בעת הרלוונטית תחנת-דלק ברחוב צה"ל בחדרה (להלן התחנה). התובע, יליד 1983, הועסק על-ידי הנתבעת כמתדלק בתחנה החל מחודש יולי 2005, במשמרת לילה במהלך סופי שבוע, במקביל לשירותו בצה"ל כחייל בשירות סדיר. העסקתו של התובע על-ידי הנתבעת הייתה באישור הצבא.

2.     בתאריך 28.10.2005 עבד התובע בתחנה במשמרת לילה, החל משעה 22:00. בשעה 23:00, במהלך שוד, הותקף התובע לטענתו על-ידי שלושה אנשים רעולי פנים אשר היכו אותו במקלות, דקרו אותו ביד שמאל, נטלו את כספי התחנה שהיו ברשותו ואת המכשיר הסלולרי הפרטי שלו ונמלטו מן המקום (להלן האירוע).

3.     האירוע נחקר על-ידי משטרת ישראל אך נגנז מבלי שנעצרו חשודים ומבלי שהוגש כתב-אישום בשל היעדר יכולת לזהות את החשודים שהיו מעורבים באירוע [ראו ת/4].

4.     לאחר האירוע חדל התובע מעבודתו בתחנה והשלים את שירותו הצבאי. אין בפי התובע טענה לנכות רפואית שנגרמה לו בעטיו של האירוע. מעסיקתו-הנתבעת נדרשה לפצותו בגין נזקו שמקורו באירוע - נזק שעיקרו פיצוי בשל כאב וסבל. בסיכומיו העמיד התובע את נזקיו על סך של 50,000 ש"ח בגין כאב וסבל ו- 16,060 ש"ח בגין הפסדי שכר לעבר.

5.     עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה אם הנתבעת חבה באחריות לקרות האירוע ולנזק שנגרם בו לתובע. מחלוקת נוספת עסקה בטיבו והיקפו של הנזק שניתן לייחס לאירוע. מן הצד האחד של המתרס העידו התובע ומר אברהם שיר, מי שהיה עד ראיה לאירוע בחלקו (להלן שיר). מן העבר האחר של המתרס העיד מר עבד אלפתאח דקה (להלן דקה). ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון מיום 1.5.2013 זולת אם צוין אחרת. 

ב.    דיון והכרעה - שאלת החבות

אין מנוס מלקבוע כי הנתבעת נושאת באחריות לקרות האירוע. להלן יובאו הטעמים לכך.

1.     על חובת הזהירות המושגית שחלה על מעביד כלפי עובדיו אין צורך להרחיב את הדיבור [ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 420 (1988) וההפניות שם]. מכוח חובה זו נדרש מעביד לנקוט אמצעים סבירים לשם שמירת שלום עובדיו במקום העבודה והגנה עליהם מפני סיכונים סבירים הכרוכים בו.

2.     הערכת הסיכונים הסבירים שבהם עשוי עובד להיתקל במהלך עבודתו, ושמפניהם חלה על המעביד חובה להגן עליו בנקיטת אמצעים סבירים, תלויה בתנאיו של מקום העבודה הקונקרטי כמו גם בטיב העבודה ומאפייניה. בענייננו מילא התובע תפקיד מתדלק במשמרת הלילה אשר מתחילה בשעה 22:00, במהלך סופי שבוע [ראו סע' 4 לתצהיר התובע ת/2 ועדותו בעמ' 12 ש' 17-15]. אין חולק על כך שבמשמרת לילה, להבדיל ממשמרת היום, הועסק בכל עת רק מתדלק אחד בלבד. גם במועד האירוע היה התובע מתדלק יחיד בתחנה; לא נמצא במקום עובד נוסף של הנתבעת זולתו [סע' 6-5 ל- ת/2 ועדות התובע בעמ' 12 ש' 9]].

בעדותו הראשית תיאר התובע את מיקום התחנה וסביבתה: " [...] תחנת הדלק ממוקמת על כביש עוקף חדרה. במקום מבודד. מסביב לתחנה פרדסים ושדות. במתחם התחנה קיימת פנצ'ריה בבעלות אדם מבוגר אשר הוא או בנו היו ישנים בה, מידי יום, כנראה כדי לשמור עליה" [סע' 15 ל- ת/2]. עדותו זו לא נסתרה בחקירה הנגדית או בראיות הנתבעת.

3.     השילוב בין מיקומה המבודד של התחנה לבין היותו של התובע מתדלק יחיד במשמרת לילה יצר סיכון לתובע כי יעמוד במהלך עבודתו לפני גורמים עוינים שינצלו את בידודם של התחנה והעובד בה, כמו גם את שעות הלילה במהלך סופי השבוע, על-מנת ליטול בכוח הזרוע את פדיון התחנה. סיכון זה עומד בעינו אפילו היה מלוא הפדיון מופקד בכספת המצויה במבנה התחנה על-אתר - ולא נמצא בחלקו בכספת ובחלקו על גופו וברשותו של התובע כפי שהיה כאן. ראשית, הנתבעת לא טענה וממילא גם לא הראתה שהכספת אינה עשויה להיות היא עצמה יעד לשוד תוך פגיעה בעובד התחנה לשם נטילתה. שנית, לפי ההוראות שניתנו לעובדי התחנה היה ביכולתם לשאת על גופם, מחוץ לכספת, סכום של כמה מאות שקלים [500 ש"ח לגרסת התובע ו-600 ש"ח לגרסת דקה; השוו עמ' 14 ש' 2 ועמ' 22 ש' 30-29]. גם סכום כזה עשוי להיות יעד אטרקטיבי דיו לגורם עוין כאשר מדובר במתדלק יחיד שנמצא בשעת לילה בתחנה מבודדת.

בהתחשב בסוג הפעילות המתבצעת בתחנה ואשר כרוכה בהצטברות כסף מזומן אצל המתדלק, בהתחשב בהיותה של התחנה תחנה מבודדת ובהעסקתו של מתדלק יחיד במשמרת הלילה היה שוד כזה שאירע בה באירוע דנן בבחינת סיכון סביר - להבדיל מאירוע שאינו צפוי. על הנתבעת, מעבידתו של התובע, חלה חובה לנקוט אמצעים סבירים למניעת אירוע מסוג זה, כמו גם לצייד את התובע באמצעים סבירים שיאפשרו לו להתמודד עם סיכוניו של שוד ולצמצם את חשיפתו לפגיעה במהלך אירוע כזה. 

4.     מתוך הראיות שהובאו הוכח כדבעי שהנתבעת הפרה חובתה זו, שעניינה בחובת הזהירות הקונקרטית. מתוך עדותו הראשית של דקה עלה שלשיטתה של הנתבעת ננקטו אמצעים מכמה סוגים כדי לקדם את פני הרעה: בתחנה הותקנו מצלמות אבטחה קבועות שבאמצעותן ניתן לראות את המתרחש בה; לתובע נמסר לחצן מצוקה שנועד להימצא על-גופו בכל עת - לחצן שבאמצעותו יכול היה לקרוא לעזרה בשעת מצוקה; לתובע ניתן תדריך על-אודות נהלי העבודה בתחנה והובהר לו האיסור שחל על התנגדות לתוקפים. ככלל ביקש דקה להישמע בטענה כי הנתבעת פעלה כמתחייב מתקנות המיגון החלות בתחנות-דלק וציידה את התובע בהתאם [סע' 9-6 ל- נ/1].

אני דוחה את עדותו של דקה מהיותה לא אמינה ומאחר שלא הוכחה לגופה.

5.     בעדותו הראשית הטעים התובע שבמשרד התחנה, מקום בו הותקף, לא הותקנו מצלמות. עוד הדגיש כי לא היו לו אמצעי הגנה כלשהם [סע' 18 ל- ת/2]. לא הובאה על-ידי הנתבעת עדות שתלמד על רכישתם של לחצני מצוקה, מסירתם לעובדי התחנה והיותם של הלחצנים מחוברים הלכה למעשה למוקד חירום שישלח תגבורת למקום, או יזעיק אליו משטרה, עם הפעלת הלחצן על-ידי מתדלק. ודוק: טענת התובע כי לא קיבל אמצעי הגנה היא טענה שתוכנה נגטיבי; לשם הוכחת טענה כזו מסתפקים בכמות פחותה של ראיות [ע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2) 847, 852 (2003); ע"א 296/82 ד"ר נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר - אבקו איזוטופוס אינק, פ"ד מ(3) 281, 301 (1986)]. בסוגיה זו הייתה עדות התובע מהימנה ודי היה בה כדי להרים את הנטל. הנתבעת היא שביקשה להתגונן בטענה כי מסרה לתובע לחצן מצוקה. לא הייתה מניעה כי תנקוב בסוג הלחצן שנרכש על-ידה עבור עובדיה ותציג הסכם התקשרות עם גורם חיצוני שאצלו מתקבלת התרעת הלחצן בהפעלתו - או תנקוב במנגנון אחר המופעל על-ידי הלחצן ושיש בו כדי להגן על בטחון עובדיה ושלומם. דבר מכל אלה לא עשתה הנתבעת, מבלי שניתן לכך טעם. תצהירו של דקה הוגש עירום ועריה מבלי שצורף אליו דבר [עמ' 20 ש' 24]. חזקה על הנתבעת שלו הייתה ברשותה ראיה שתתמוך בגרסתה על-אודות מסירת לחצן מצוקה לתובע הייתה מציגה אותה; הימנעותה מכך פועלת לחובתה [ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)].

6.     התובע הציג מספר תצלומים של מבנה התחנה [ ת/6]. משהתבקש עד הנתבעת להצביע על-גבי התצלומים על מצלמות אבטחה המותקנות במקום לא היה ביכולתו לעשות כן; לא מצאתי ממש בטענתו כי נבצר ממנו להצביע על המצלמות בשל איכות התצלומים שהוצגו לו [עמ' 21 ש' 21-14]. אף שדקה אישר שלא הייתה מניעה כי יסור לתחנה ויצלם את הדרוש צילום בה לשם תמיכת טענותיו לא הובאה על-ידי הנתבעת ראיה פוזיטיבית שתעיד על התקנת מצלמות בשטח התחנה [עמ' 23 ש' 28 - עמ' 24 ש' 3]. הוסיף דקה ואישר כי בכל מקרה לא נמצאו מצלמות אבטחה אלא בשטח התדלוק בלבד - ולא בשטח המשרד (וממילא גם לא במטבחון בו מותקנת הכספת) [עמ' 21 ש' 29-26; לעדות התובע ביחס למבנה התחנה ומיקום המשרד והכספת בו ראו עמ' 13 ש' 5-1].

מן המפורסמות שקיומן של מצלמות אבטחה משמש גורם מרתיע לפעילות עבריינית; חסרונן  עשוי להוות הזמנה לפעילותם של גורמים עוינים. לא זו בלבד שלא עלה בידי הנתבעת להראות כי בשטח התחנה הותקנו מצלמות אבטחה אלא שאף לשיטתה לא הותקנו מצלמות כלל ועיקר במשרד או במטבחון שבו מוקמה הכספת. ודוק: בעדותו הראשית של דקה גילתה הנתבעת את דעתה כי התקנת מצלמות אבטחה ומסירת לחצן מצוקה לעובד עולים כדי נקיטת אמצעי הגנה סבירים מפני שוד. הלכה למעשה כשלה הנתבעת בהוכחת נקיטתם של האמצעים הללו על-ידה. בכך העידה הנתבעת על עצמה כי הפרה את אמת-המידה למיגון התחנה והעובדים בה שקבעה היא עצמה. המסקנה הבלתי נמנעת היא כי הנתבעת התרשלה במיגון התחנה ובהגנה על עובדיה מפני התרחשותו של שוד.